וואקום

על טראומה והפרעת דחק פוסט טראומטית

מאת: דפנה שם טוב

כיום, בניגוד לשנים עברו, העיסוק בטראומה הולך וגובר, במיוחד בשני העשורים החולפים. הניסיון לעמוד על המאפיינים הייחודיים של טראומה הניב מגוון הגדרות המגיעות מעולם הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה כאחד.

מספר דרכים להגדיר מה היא טראומה:

הפסיכיאטרית ד"ר ג'ודי הרמן, טוענת שטראומה היא אסונו של חסר האונים, ובכך מרמזת כי טראומה תמיד מתקיימת בקונטקסט של חוסר אונים.
קרדינר, שחקר טראומה בקונטקסט מלחמתי, טוען שטראומה היא תולדה של תחושת העדר כוחות להתמודדות עם איום קיצוני על עצם הקיום, או שווה ערך לקיום. בשווה ערך לקיום, קרדינר התייחס לאנשים שחיים בצורה של ביזוי והשפלה מתמשכים (לדוגמה, מצבי שבי) שחשים כי האופן בו מתייחסים אליהם מהווה בעבורם משהו שהוא שווה ערך לקיומם.

עדנה פואה טוענת שטראומה היא תחושה של העדר שליטה וחוסר יכולת לצפות את העתיד להתרחש באירועים מאיימים – חוסר יכולת לראות לאן הדברים הולכים, ומה עתיד לקרות.

הזרם הפסיכואנליטי מגדיר טראומה כשבר במערך מנגנוני ההגנה, המתרחש כאשר המערך עומד בפני גירויים חיצוניים או פנימיים שעוצמתם גדולה מכדי להתמודד עמם.

מה הוא מקומה של הטראומה בשיח הפסיכולוגי של היום?

הפרעת דחק פוסט טראומתית היא אמנם הפרעה בפני עצמה, אך יש לזכור כי אירוע טראומתי באשר הוא יכול להוות בסיס להתפתחותן או התפרצותן של הפרעות נפשיות שונות. לכן, טראומה מסייעת בהבנה מחודשת ומעמיקה של הפרעות נפשיות חמורות (הפרעת אישיות גבולית, הפרעות אכילה) וכך גם מסייעת בהמשגה של נורמליות.

טראומה מעצימה את הבנתנו ביחס לקשר שבין תפקודים עצביים הורמונליים ובין תפקודים מנטליים. למשל, ידוע שמצבים טראומטיים עשויים להביא לשינויים אנטומיים במוח, כגון הקטנה של נפח ההיפוקמפוס (מבנה מוחי ה"מאחסן" זיכרונות).

טראומה תורמת להבנה מעמיקה יותר של תופעת הזיכרון ואפיוני פעולתו. מצבים טראומטיים מסייעים לנו להתבונן על מערכת הזיכרון בצורה אחרת ומעשירה יותר.
על מנת שאירוע טראומתי יתפתח להפרעת דחק פוסט טראומתית (PTSD) הוא מחייב מרכיב סובייקטיבי. כלומר, לא בהכרח כל אדם שחווה אירוע טראומתי יחווה בהמשך פוסט טראומה, שכן שאנשים שונים נבדלים בפגיעות שלהם לאירועים קשים. המאפיינים שיוחסו ליכולת טובה יותר לעמוד במצבי לחץ הינם רמות גבוהות יותר של אופטימיות, תחושה של שליטה בחיים, דימוי עצמי גבוה ותמיכה חברתית. יחד עם זאת, ישנם אירועים שעוצמתם היא כה אדירה (למשל, חשיפה ממושכת למצב מלחמה) שנדיר מאוד שאדם לא יחווה כתוצאה מכך תגובות קשות.

הרלוונטיות של תיאורית ההתקשרות למצב הטראומתי

פיטר פונגי טען כי ביחסי התקשרות תקינים (יחסי הורה-ילד תקינים בשנות הילדות), מתפתחות שלוש מערכות רלוונטיות לטראומה: היכולת לוויסות רגשי, היכולת שלנו לוויסות תשומת לב, והיכולת למנטליזציה. ככל שיחסי ההתקשרות תקינים יותר, כך לאדם יש יותר יכולת לווסת את המידה בה הוא מושפע מאירועים שונים המתרחשים סביבו. כלומר, אנשים שחוו הזנחה בשנות ילדותם, יתקשו לנתק את עצמם מדברים שפוגעים בהם, ולווסת את הרגשות העולים בהם לאחר שנפגעו. בהקשר של מנטליזציה, פונגי תאר כי יכולת טובה יותר של אדם להבין את העולם הפנימי העומד מאחורי התנהגותו מביאה לפיתוח עמידות יותר גדולה מול סיטואציות קשות. דוגמה לכך היא נפגעות תקיפה מינית שלא התנגדו לתוקף, וכתוצאה מכך חוות תחושות האשמה וגינוי עצמי.

מן העבר השני, אנשים המצויים תחת השפעתם של אירועים טראומתיים מתקשים מאוד ביצירה ובשמירה של יחסי התקשרות. כלומר, ייתכן כי להתעללות שחווה ילד בבית ספר תהיה השפעה ניכרת על קשרו עם הוריו, ללא קשר ליחס החם שהם מפגינים כלפיו. הסיבה לכך, היא ההשפעה השלילית של האירוע הקשה על האופן בו הילד תופס את עצמו ומפרש את סביבתו. משום כך, אחת המשימות למטפלים בנפגעי טראומה היא חיזוק ההבנה ותחושות הקבלה העצמיים של המטופל.

חשוב לזכור: לכל אחד יש את נקודות השבירה שלו.

ביבליוגרפיה
Fonagy, P. (2001). Attachment Theory and Psychoanalysis. New York: Other Press.
Fonagy, P., Gergely, G., Jurist, E. J., & Target, M. (2002). Affect Regulation, Mentalization and the Development of the Self.
Herman, J. (2015). Trauma and recovery: The aftermath of violence–from domestic abuse to political terror.‏
Kardiner, A. (2012). The traumatic neuroses of war.

דפנה שם טוב – על הורות טובה דיה

itemit